חכם לב. כבר נתבאר לעיל ל״א ו׳ ד׳ משמעות חכם לב. הוא חכמת יראת ה׳. והיה הרבה חכמי לב אשר נתן ה׳ חכמה ותבונה בהמה לדעת. עומק הכונה של כל מלאכה:
לעשות באומנות היד:
את כל מלאכת עבודת הקדש לכל אשר צוה ה׳. בקבלה למשה מה שלא בא בכתוב מפורש. ולא היה העת מספיק שילמדו כל הקבלות שבע״פ מפי משה. אבל המה כונו בחכמתם שנעשה הכל מכוין כאשר צוה ה׳. וע׳ להלן ל״ט מ״ג:
אשר נתן ה׳ חכמה בלבו. ומפרש המקרא היאך שייך נתינת חכמה בלב. הרי הכל ב״ש חוץ מיראת שמים ע״כ מפרש כל אשר נשאו לבו וגו׳ זהו ג״כ חכמת הלב לבטוח שיצליח בזו הפעולה ושירצה לקבל ע״ע להתקרב אל המלאכה. אע״ג שלא למד מעולם אומנות זו. ובאמת כן במלאכת חול שייך נשיאת לב לאיזה מלאכה. בד״מ אם בא אדם לעשות בית אומנות ללמד לתינוקות אומנות. והיה מביא הרבה ילדים לבחור במה חפץ לשלוח יד. זה אומר אני רוצה בזה וזה אומר אני רוצה בזה. והבחירה מועלת להם לענין לימודו כמה שנים שיעמוד על תכלית המלאכה שבחר בה. כך היה במעשה המשכן הבחירה לכל אחד באיזו אומנות היתה מועלת לעשות בלי לימוד כלל. רק בהצלחת ה׳ לדבר אשר נשאו לבו:
לקרבה אל המלאכה. להתבונן בה. וגם לעשות אתה. בידיו אע״ג שמעולם לא אמנו אצבעותיו למלאכה זו. וכ״ז נשיאת לב היתה מתנה מה׳ והיא נקראת חכמת הלב:
ויקחו מלפני משה וגו׳ אשר הביאו. בימים הראשונים של הבאת הנדבות. והם בני ישראל הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. כמה בקרים אחרי שכבר לקחו האומנים מה שכבר הובא. והא שהביאו רק בבוקר לפי פשוטו הוא משום שדרך האומנים לקבל צרכי המלאכה בבוקר על כל היום. ויש להוסיף לפי שהיה נודע לכל ישראל בבוקר איך הוא נחשב לפני ה׳ ע״פ ירידת המן כמש״כ לעיל ט״ו ו׳. ע״כ היתה ירידת המן בבוקר גורם להרבות נדבות:
איש איש ממלאכתו. לא נחשוב שראובן בא לומר שביד שמעון העושה ג״כ מלאכה זו הוא ביותר לפי הצורך וכאלו קובל שישאר ביד שמעון יתור ח״ו. אלא בא כל א׳ לומר שבידו הוא יותר מהצורך:
אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא. לשון המקרא פלא. או היה ראוי לכתוב אל יביאו עוד. או ויכלא העם מלעשות. והנה בר״פ הזורק איתא מנלן דהוצאה מלאכה מדכתיב ויעבירו וגו׳ אל יעשו עוד מלאכה. ומקשה מנלן דבשבת קאי דילמא בחול ומשום דשלימא ליה עבידתא ומשני גמר העברה העברה מיוה״כ. וכ׳ התוס׳ דר״ח מחק כ״ז הקושיא והישוב. דאפילו מיירי בחול נ״ל שפיר דהוצאה נקרא מלאכה. והכי דריש בהדיא בירושל׳. וגם זה פלא למחוק סוגיא שלימה. ונראה דבאמת לא הזהיר משה על ש״ק ביחוד אלא על חול כפשטא דקרא ומשום דשלימא מלאכה. והא שהזהיר משה ע״ז ומאי איכפת לן אם יהיה מותר. היינו משום דכל צרכי המשכן היה הכרח לעשות הכל לשם קדושה גם בעוד שלא הקדישו כדאי׳ בב״מ פ׳ השואל בונין בחול ואח״כ מקדישין כדי שלא יבוא לידי מעילה. ומכ״מ ההכרח לעשות לשם קדושה כדין מעשה המקדש. והנה מי שעשה לשם המשכן וניתותר היה רשאי באמת לעכבן לעצמו לפי דקי״ל הזמנה לאו מילתא היא. והזהיר משה דמכאן ואילך לא יעשו לשם קדושה שהרי אין צריך עוד. ולכתחלה אסור לעבוד לשם קדושה ולהשתמש בהם חול. אבל מה שכבר נעשה לשם קדושה לא הזהיר כלל. ומה איכפת לן אם יבואו ויתותר לבדק הבית או לצרכי כל״ש כמו שנעשה מתרומת כסף כמש״כ לעיל. אבל העם כלו מהביא גם מה שכבר נעשה לשם קדושה. שהרי ע״פ דין מותר להשתמש בהם חול. ומתחלה לא עשו כ״א לצורך המשכן ולא לבדק הבית. זהו עומק הפשט וא״כ אין בזה שום הוכחה דהוצאה היא מלאכה. ושפיר מקשי ומשני אבל כ״ז למ״ד הזמנה לאו מילתא משא״כ למ״ד הזמנה מילתא א״א לומר כן שהרי מה שנעשה לשם קודש א״א להשתמש בהם עוד לחול וע״כ מסרו לבדק הבית וא״כ צריך לפרש אל יעשו עוד מלאכה היינו שלא יביאו עוד והבאה נקרא מלאכה. ונקיט משה רבינו לשון מלאכה באשר אפי׳ למ״ד הזמנה מילתא מכ״מ בעינן איזה מלאכה כ״ש כמש״כ התוס׳ סנהדרין דמ״ח א׳ ד״ה נתנו. ואמר משה דהבאה לשם קודש דנקרא מלאכה בשבת מהני גם לזה שיהיה אסור אח״כ להשתמש בו חול אע״ג שלא הקדישו עדיין. ומש״ה כלו העם מהביא ולפ״ז שפיר למדנו מכאן דהבאה היא מלאכה בשבת. וכבר הראינו לדעת בירושלמי יומא פ״ג דהזמנה מילתא מש״ה שפיר יליף בירושל׳ מגוף המקרא דהוצאה היא מלאכה:
והותר. דדרך אומנים כשחסר להם איזו חתיכה קטנה כסף וזהב להכלי עושים מהפתיתים ששפו במעשה עוד חתיכה קטנה ולצרף אותה חתיכה לגוף הכלי אבל אין בזה תפארת הכלי אלא שהיה די והותר שהפתיתים ניתותרו:
ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה. משמעו שהחשובים שבהם עשו היריעות. וכ״כ הספורנו. אבל טעמו חלש. וגם כבר ביארנו לעיל משמעות חכם לב אינו בחכמת המלאכה אלא ביראת ה׳ וא״כ יש להבין הענין בא״א. והוא דאחר שהסכים בצלאל להקדים מעשי המשכן להכלים ומשום זה החל היריעות. וזה ברור דהפרכת ובגדי כהונה היו מקודשי׳ מיריעות וא״כ נפל ספק לאיזה דבר ימציאו נפשם תחלה אם להיריעות המוקדמים ומשום זריזין מקדימין למצות. או להתאחר שלא לעשות עד שיגיעו להמקודשים יותר. והסכימו חכמי לב יותר להקדים ולהזדרז ליריעות0:
מעשה חשב עשה אתם. חזר לבצלאל ראש העושים כמו בכל מעשה המשכן כתיב בל״י. וכאן יש להסביר יותר דיוק לשון יחיד. שהרי כבר ביארנו בפ׳ תרומה דמעשה חושב של הכרובים לא נגמר על יריעה אחת כ״א בצרוף השניה והשלישית וא״כ לכאורה היו כל האומנים נצרכים לעשות הציור באופן שיבינו איך שיצטרפו אשה אל אחותה אבל באמת לא היה כן אלא מעשה חושב עשה בצלאל לבדו. והוא מסר לכל א׳ הציור של יריעה שלו. ואע״ג שלא ידע מהשניה רק בצלאל לבדו ידע איך יצורפו בטוב. והנה אריכת הפרשיות במעשה הכל מיותר. וכבר עמד ע״ז הרמב״ן ולא אמר בזה דברים שיתפסו את האזן. אבל האמת נמצא במעשה מעט חידושים שיש ללמוד בהם לשעה ולדורות כאשר יבואר לפנינו וע׳ ל״ט ט״ו. וכלל גדול הוא הא דאי׳ בב״ק דס״ד ובכ״מ כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. מלבד רמזי התורה שבא בשנוים קלים כמו בחוברת במחברת. נגבה תימנה. נגב תימנה. עשרים הקרש עשרים הקרשים. ועוד הרבה וסוד ה׳ ליראיו. ואין דבר ריק בתורה:
על שפת היריעה. בשפת היריעה. דיוק הלשון נתבאר בפ׳ תרומה:
ויחבר את היריעות וגו׳. משמע שבצלאל חיברם. וביריעות עזים להלן י״ח כתיב לחבר את האהל. משמע שלא עשה בצלאל אלא הכנה לזה שבהקמת המשכן יחברו המקימים. והא דכתיב בפ׳ הצווי וחברת את היריעות וחברת את האהל. קאי על משה רבינו כמו והקמת את המשכן דכתיב בקרשים. וידוע שמשה לבדו הקים את המשכן. וא״כ יש להבין למאי כתיב ויחבר ביריעות הללו. אבל מזה עמדנו על מדרש חז״ל ברכות דנ״ה א׳ דלהכי היפך בצלאל את הסדר ועשה תחלה את המשכן ואח״כ הכלים משום הטעם שאמר בצלאל כלים שאני עושה להיכן אכניסם. והוא פלא. הלא גם לאחר שעשה הכל לא העמיד משה את המשכן עד ר״ח ניסן. והכל נגמר בחנוכה כדאי׳ בפסיקתא כמש״כ להלן ל״ט ל״ז. וא״כ היכן עמדו הכלים כ״ז המשך. ובלא סוגית הגמ׳ הייתי אומר טעמו של בצלאל משום שהמחיצות מכשירי כלים דבלא מחיצות אינם משמשים כלום. כמש״כ לעיל ח׳. אבל עלינו להבין דברי חז״ל שדייקו קרא שלפנינו שבצלאל עצמו חיבר היריעות הללו לפני הקמת כל המשכן והעמיד היריעות על כלונסאות וכדומה שיעמדו לשעה. כדי להכניס לתוכם את הכלים ולא יעמדו לעין כל אדם בחוץ שאין זה כבוד כלי קודש. משא״כ יריעות עזים באמת לא חיבר בעצמו עד שהקדים משה:
ויחבר וגו׳. ולא נזכר כאן ענין כפילת היריעה שזה לא נדרש למעשה. אלא להקמה:
ויחדו יהיו תמים. בשבת דצ״ח כלין והולכין עד כאצבע דברי ר׳ יהודה רנ״א שהיו מלמעלן עובין אמה שנאמר יחדו והכתיב תמים ההוא דליתי שלמין ולא ליתי דניסרא. היינו קרש אחד משתי חתיכות מדובקין בדבק וכדומה. דר״י ור״נ אזלי במחלוקת ר״י ות״ק בנגעים פי״א מ״ח אי קשירה מחבר להקרא אחד. ור״י לטעמיה שאינו נקרא אחד. וא״כ לא בעינן קרא דתמים להא. והנה רש״י לעיל פ׳ תרומה פי׳ תמים כמו תואמים. ויפה פירש לפי הפשט שמוכח ממקרא זה דכתיב יהיו תמים. ולפי׳ הני תנאי היה ראוי לכתוב היו תמים שהרי כבר נעשו אלא משמעות הכתוב של תמים דלא לשלחופינהו מהדדי בשעת הקמה. ובצלאל הכין החריצים והטבעות באופן שיהיו תמים. אלא משום דכתיב באמת תמים ולא תואמים. הוציאו חז״ל כונה אחרת ג״כ לבד הפשט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
ויעש את הבריח התיכן. ייחד הכתוב עשיה בפ״ע גבי אותו בריח באשר היה בו אומנות יתירה לכוין בריח של שלשים אמה שיהא שוה להבריח מן הקצה אל הקצה:
וצפה ראשיהם וחשקיהם זהב. משמע שלא היו מצופים בשלימות בזהב. והוא פלא. שהרי בצווי כתיב וצפית אותם זהב משמע בשלימות. וכ״ה בפי׳ בברייתא דמלאכת המשכן. אלא ע״כ הפי׳ של וצפה ראשיהם. שמלבד הצפוי הכללי הי׳ גם צפוי בראש. והאיך אפשר לעשות צפוי בראש אחר שמצופה בכלל. אלא ע״כ ה״פ שעשו חשוק יוצא ובולט בראש העמוד וצפה את הראש והחשוק ג״כ בזהב לבד צפוי הכללי. אכן הדבר תמוה עדיין מאין למד בצלאל לעשות כן והרי לא נזכר בצווי אלא שיהא מצופים זהב. אבל כבר ביארנו דמשום דכתי׳ בצווי גבי מסך ועשית למסך דפי׳ לשם מסך. מה שלא נזכר הכי במעשה הפרכת דקדוש ממנו אלא ע״כ היה מעשה בעמודי המסך מה שאינו בעמודי הפרכת. וע״כ יש כונה שניה במה שאמר משה בעמודי המסך וצפית אותם זהב היינו צפוי בראש העמוד ביחוד לבד הצפוי של כל העמוד. וזה א״א אלא בחשוק ג״כ:
